כתיבת תגובה

Becoming Nobody: My Last Time (?) With Women of the Wall

כתיבת תגובה

Following the detainment of four members of women of the wall today, many are wondering about the extent to which religious freedom exists in Israel. This incident is an opportunity for us to take a look at our morality as a people. The writer below makes us think about the many different walls we have in our country, and our relationship with them.

I had never felt more divided.

Yesterday, as I stood in front of dozens of young men dancing in a circle marked by high levels of testosterone, I struggled to hear my own prayers over those Carlebach niggunim sung and shouted so loudly that my ears actually hurt.

Of course these young men had every right to a loud festivity. And they had every right to hold it in front of the Western Wall.

And it was about as tasteful as could be (while being so rambunctious). These young men were off in a corner in the back, where they would be the least distracting.

And I also want to commend these men for choosing that back corner, where they prayed parallel to some female family and friends of the crew. Even if these women’s voices were not heard per se, and even if they were literally not seen, the presence of these women was fully acknowledged by their vociferous male counterparts.

Here’s the problem though with that corner.

There’s only one back corner by the mehitzah. How can yourgroup and my group be there at the same time without disturbing each other?

The math actually says it’s impossible.

In order to avoid accusations of being provocative, Women of the Wall‘s services always take place in the back of the Women’s section.

Yesterday I could not be in the back of the Men’s section because the space was already taken by somebody else trying to reduce their own noticeability.

But because I pray with people who fear that being too noticed could land them in prison, and because some other men prayed in the back yesterday, I could not hear the prayers of those with whom I wanted to pray.

In a plaza as large as that of the Western Wall, and in a country determined to be a home for all Jews, I was amazed that I could not find a place that felt like beit tefillati–a home for my own prayer.

I wanted to sing with the Women of the Wall, and I wanted my voice to be heard with theirs. But in the cacophony surrounding me, their voices were not to be heard. So neither was mine.

For the first time in my life, I truly knew I was a disenfranchised Jew. Themehitzah to my side not only said that I could not see the women with whom I was praying. And it said more than I could not hear these women. It said I couldn’t even acknowledge the presence of their prayers.


Do you know what it’s like to go to shul and be the only person there?

For starters, it’s lonely.

And do you know what it’s like to be the only person at shul and still have to wait around until services would normally end?

It’s boring.

Lastly, do you know what it’s like to wait around with nothing to do other than listen to some guy screaming and cussing about the people with whom you wish you were praying?

Infuriating.

I was one of three men who attempted to pray on the Men’s Side side by side with Women of the Wall yesterday.

But none of us could.

We just prayed at our own rate. For me (a fast davener), this meant a long wait until we could later join the Women on their trek over toRobinson’s Arch. (That’s by the way where things get reallycontroversial; women read Torah down there).

I was already frustrated by the time we did head over to Robinson’s Arch.

But on our way over, the Kotel police stopped us.

Three friends of mine had each accidentally worn their tallit in a way that–according to relatively new regulations–is now illegal at the Western Wall. (It is illegal for a woman to wear a tallit in a way that makes the tallitlook like a tallit. This is new. And, I’m willing to say, ridiculous.)

So, we were stopped, just a few dozen meters away from the security checkpoint of the Western Wall.

A few deeply concerned members of the Western Wall’s crime-fighting police force were detaining my Rabbinical School friends Erica Miller, Ariella Rosen, and Sarit Horwitz. Because of a miscommunication.

The police took down the contact info of my friends. This way, the authorities would be able to be in touch if anyone intends to put these women on trial for their morning criminal rituals.


On Tuesday morning, I joined Women of the Wall to pray alongside  them. But I could not do that.

When we left the auspices of the Western Wall plaza, I thought we were en route to a greater religious freedom. But, when the police detained my friends, I was thrown a haphazard curve ball.

This week, Israel celebrated Yom Yerushalayim (Jerusalem Day), the anniversary of the reunification of Jerusalem, when Israeli Jews finally got access to so many sacred sites–including the Western Wall.

But the truth is that I can’t access the sanctity of the Western Wall.

At the Western Wall, I can’t pray without a barrier between women and me. To that end, I can’t be visible.

At the Western Wall, if someone else grabs the back corner, I can’t pray parallel to the women who are pushed to the back. To that end, I can’t be invisible.

At the Western Wall, some of my closest friends can’t dress properly for prayer–certainly no tefillin, and they’ve got to hide their tallitot if they wear them. To that end, my friends can’t be fully present worshipers.

If I can’t be visible, and if I can’t be invisible, and if I’m there to support people who can’t be fully present, I really have to wonder who I am.

I have to wonder if I really am anyone at all in this country.

I’m sad to know that I’ll be leaving Israel in just a few weeks, and to know that the taste of the Wall that will stay in my mouth will be a bitter one. The vision of the Wall that will stick with me will not be the Wall itself, but the barrier–the mehitzah.

In praying with Women of the Wall over this past year, I have come not to recognize the Western Wall as a great sacred place. I have come to recognize it as a barrier to a place of great sanctity.

The Wall itself has much beauty and history behind it. When I can detach myself from my surroundings, I can sometimes see what lies behind the Wall.

But when I can’t feel my own thoughts, when I only hear shouting, and when I see my friends policed for the the crimes of liberal religiosity, I am acutely aware that this Wall is a Wall of barriers.

In the photo below, you might see something curious.

Women and men praying without a Mehitzah at the Western Wall.

This was before Jerusalem was unified.

Just after Jerusalem was unified, the Wall was divided.

Before the unification, I would not have been removed from women worshipers.

Before the unification, no police would have stopped a woman from wearing a tallit. (Tell me if you can find a police officer in this photo.)

Before the unification, yesterday’s loud young men could have celebrated alongside the girls in the back and not have to worry about taking up the space I wanted–or vice versa.

Before the unification, I could stand in the back or in the front.

Before the unification, I could be visible or invisible.

Yom Yerushalayim is about the history of this Holy City. In my academic year here, it has been empowering to get to know the Wall and Jerusalem: to learn the history of the “good old days,” and to see how far we’ve gone.

But Yom Yerushalayim is also a day for seeking our future: Jerusalem’s next steps.

If we really want a unified Jerusalem, we have a long way to go. The one request that history urges me most loudly to ask is the following:

Can we break down the barriers–the police, the arbitrary laws, themehitzah, the derogatory yelling?

Can we break down the barriers of the Wall in order to uncover the sanctity inside it?

Can we unify the Wall? Can we become one with it?

Because I for one cannot.

Yet.

(Maybe next year in Jerusalem?)

 Written by: Jonah Rank

Taken from:  http://blogs.timesofisrael.com/becoming-nobody-my-last-time-with-women-of-the-wall

נכתב ע"י: יונה ראנק, נלקח מהלינק למעלה

אמל אלסאנע אלחג'וג' Amal Elsana Alh'jooj

כתיבת תגובה

חנין בדר, חברת צוות של מגזין פייס, מעניקה לכן ולכם אחת לתקופה הזדמנות להכיר נשים ערביות חזקות ומשפיעות. הפעם, היא כותבת על אישה חשובה מאוד בקהילה הבדואית ששווה לכולן\ם להכיר.

אמל אלסאנע אלחג'וג' נולדה במחנה פליטים בתל ערד ליד ים המלח וגדלה בעיירה הבדואית לקייה. כשהחלה ללמוד בבית הספר היסודי, נהגה להשכים קום, לרעות את הצאן, ואחר כך לצעוד שלושה קילומטרים עד לבית הספר. עוד בהיותה נערה ארגנה לימודי קרוא וכתוב לנשות השבט ופעילויות העשרה וסיוע בשיעורי בית לילדות. בגיל שבע-עשרה הקימה את עמותת הנשים הבדואיות, ששמה לה למטרה לסייע לאישה הבדואית לחזק את מעמדה ולהסתגל לאורחות העולם המודרני מבלי לפגוע במרקם החיים השבטי ובמנהגים המסורתיים.

בשנת 2002 נרשמה ללימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והייתה אחת משתי סטודנטיות בדואיות יחידות שם. היא הצטרפה לוועד הסטודנטים הערבים והייתה לכוח מוביל בו. בד בבד החלה במיזם לשיפור תנאיהם של עשרים ושניים כפרים בדואיים. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות ויצאה לאוניברסיטת מק-גיל בקנדה ללימודי תואר מוסמך בפיתוח קהילתי במסגרת "פרויקט זכויות אדם ובניית שלום באמצעות עבודה סוציאלית". בשובה ארצה שימשה רכזת זכויות הבדואים בנגב וריכזה את מטה המאבק שלהם. היא לחמה להכרה בזכויותיהן של נשים בדואיות חד-הוריות, עשתה להקצאת משאבים לחינוך והקימה ספרייה ניידת לילדים בדואים בכפרים הלא מוכרים בנגב.

אמל אלסאנע אלחג'וג' היא כיום דמות מפתח בעיצוב דעת הקהל ביחס למיעוט הערבי ולמעמדן של נשים בדואיות בישראל, והיא חברה בארגונים ובוועדות דוגמת הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הפועלת במסגרת משרד ראש הממשלה, וּועדת היגוי של פורום שותפות שראקה – ארגונים לחברה דמוקרטית, שוויונית ומשותפת. היא זכתה להכרה ולפרסים לרוב ובהם פרס ויקטור ג' גולדברג לשנת 2011 לשלום במזרח התיכון. בשנת 2010 נבחרה בידי דה מרקר לאחת ממאה ואחד משפיעים לטובה – האנשים שהופכים את ישראל למקום טוב יותר. בשנת 2005 הייתה אחת מאלף נשים מועמדות לפרס נובל לשלום מטעם ארגון שוויצרי ובשנת 2003 נמנתה עם נשות הקריירה של השנה של ליידי גלובס.

Amal Elsana Alh'jooj was born in a refugee camp close to the dead sea, she grew up in the Bedouin town lakia. While she was in grade school, she would wake up early in the morning, herd her family's cattle, and walk three kilometers to school. While she was still quite young, she organized reading and writing lessons for the women of the tribe, along with enriching activities for girls and help with their homework. At 17, she founded the Bedouin women NGO, the purpose of which is to help Bedouin women make their social standing stronger, and to grow accustomed to modern day life style without hurting the life of the tribe and their traditions.

At 2002, Amal began her studies at the Ben- Gurion University; she was one of two Bedouin women working towards their degree there at the time. She joined the arab student coalition and became an influential member in it. During this time she began a project that was meant to improve the conditions of 22 Bedouin villages.  She graduated with honors and went on to Mcgill University in order to complete her masters in community development. She did this through the "project for human rights and building peace through social work". When she returned, she had a prominent role in managing the fight for Bedouin rights. She fought for recognition of Bedouin single mothers rights, raised funds for education, and founded the mobile book library for children in undeclared Bedouin villages in the Negev.

Today, Amal Elsana Alh'jooj is a key member of defining public opinion in relation to the Arab minority in Israel. She is a member of organizations and committees that support this cause. She has received recognition and rewards including the 2011 Victor G Goldberg award for peace in the Middle East. In 2010 she was chosen by "The Marker" magazine as one 101 people who change things for the better, and make Israel a better place. In 2005 she was one of 1000 women who were nominated for the Nobel Prize and in 2003 she was listed in career women of the year by lady globes magazine.

נכתב ע"י: חנין בדר

written by: Haneed Bader

על רצף השקיפות

4 תגובות

כמה פעמים ראיתם את זה ובחרתם להתעלם? כמה פעמים שמעתם על זה, וחשבתם שזה לא נוגע אליכם והמשכתם הלאה? כמה פעמים קראתם על התופעה המזעזעת הזאת ואחרי כמה דקות המשכתם הלאה בשגרת יומכם? אני רוצה לספר לכם סיפור קצר.

דנה הגיעה לארץ כשהיא הייתה בת 17. האנשים שהביאו אותה לכאן ידעו את זה, וידעו שלמשטרה לא כל כך איכפת שיש בארץ זונות מרוסיה, אבל קטינות זה עסק קצת יותר בעייתי, אז הם החליטו להחביא אותה בחדר נפרד בבית ולהמשיך בעסקים כרגיל. במשך שנים היא שכבה עם עשרות גברים, אם לא מאות (היא כבר הפסיקה לספור) ועברה מיד ליד תמורת כסף. במשך שנים היא עברה התעללות קשה, פיזית ונפשית, החל מקללות ועד אלימות קשה ואונס. כשהייתה צריכה ללכת לרופא להבדק, אחרי שסבלה כמה ימים מחום גבוה, מנעו את זה ממנה מחשש שיחשפו את בית הבושת שהיא נמצאת בו.

הסיפור של דנה הוא סיפור בדוי, שמורכב מעשרות עדויות של נשים שונות אשר נקלעו לתוך מעגל הזנות, מעגל שלרוב אין ממנו מוצא. כמוה, יש מאות נשים מדי יום אשר עוברות את אותן תלאות, אותה התעללות, אותה השפלה על ידי הסרסורים שלהן והלקוחות. הן משמשות כחפץ לסיפוק מיני בלבד, ללא שום יכולת להתנגד, לברוח, להגיד שהן לא רוצות, שלא טוב להן. ואנחנו רואים אותן, כל יום, ומתעלמים. אותן נשים הפכו להיות שקופות, בלי שום יכולת להשמיע את קולן, מלאות בפחד שגם אם יעזו לברוח, גם אם יעזו לצעוק – סופן יהיה רע ומר בגלל שניסו.

אני מניחה שחלקכם חושבים כרגע שהמציאות הזאת מזעזעת, אבל רובן הגיעו מרצון והן אחראיות על המצב בו הן נמצאות. אז נכון, חלקן אכן מגיעות אל תוך הזנות מרצון, מתוך מחשבה שהן יעשו הרבה כסף בזמן קצר. אך רבות מהנשים האלה מגיעות לתחום הזה במרמה, תוך ניתוק מביתן ומשפחתן. כמעט כל הנשים, הגיעו מרצון או לא, נקלעות לתוך מעגל של אלימות, התעללות, ניצול, ואימה שממנו הן לא מצליחות לברוח ולצאת. פעמים רבות הסרסורים משחדים אותן ומספקים להן סמים על מנת שישארו כבולות ללא יכולת להשתחרר.

למה בעצם אני כותבת על זה? האמת? זה התחיל בתור סתם פרוייקט באחד מהקורסים בלימודים. המשימה הייתה לקחת קהילה, שלדעתנו לא ממשת את הזכויות המגיעות לה, ולנסות להרים פרוייקט שיעזור לאותה קהילה. בהתחלה גם אני חשבתי שהנושא הזה לא נוגע אלי. זאת הייתה בסך הכל מטלה שאני צריכה לסמן עליה וי בשביל לעבור את השנה ולסיים את התואר. אך במהלך התחקיר לעבודה, הבנתי שהתמונה הרבה יותר קשה ממה שיכולתי לדמיין ולתאר לעצמי ובניגוד למה שחשבתי – הסוגיה הזאת נוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו.

כמה פעמים הלכתן ברחוב ושרקו לכן, זרקו לכן הערה בעלת אופי מיני, הרגשתן שמסתכלים עליכן ואולי אפילו עוקבים אחריכן? כמה פעמים גבר ניסה לגעת בכן ללא הסכמתכן או רצונכן? כמה פעמים רציתן להגיד לא ולא הצלחתן? כמה פעמים אמרתן לא ולא הקשיבו לכן? כמה פעמים פשוט הרמתן ידיים ונתתן לזה לקרות? ואתם – כמה פעמים הסתכלתן על מישהי ברחוב בלי בושה? כמה פעמים שרקתם או זרקתם איזו הערה מינית שחשבתם שהיא מחמיאה, אבל לרגע לא העמדתם את עצמכם במקום הצד השני וניסיתם לחשוב – איך זה משפיע עליה?

הזלזול באותן נשים העוסקות בזנות, ההתעלמות מהמציאות הקשה הזו – אלה דברים שמושרשים עמוק בתוך התרבות והחברה שלנו. המקרים שתיארתי בפסקה למעלה מתארים בדיוק את תחושת חוסר האונים שאין לנו שליטה על המציאות, ואת המחשבה הגברית שיש להם את הזכות להסתכל, להעיר, לעשות – ושלא יהיו לזה השלכות. אף אחד לא חושב לרגע מה עולה בגורלה של אותה זונה, לאיזו מציאות היא חוזרת? לאיזה תנאים היא חוזרת? האם היא באמת רוצה להיות במצב הזה? האם היא באמת הגיעה לזה מבחירה? ואם נחשוב על זה באופן רחב יותר – ישנו חוק במדינת ישראל האוסר על פרסום שירותי זנות. האם הוא נאכף? כמה פעמים ראיתם מודעות בעיתונים שמפרסמים מסאז'ים אירוטים ותענוגות דיסקרטיים? כמה פעמים ראיתם כרטיסי ביקור עם תמונה של אישה חצי ערומה ועליו מספר טלפון? חוסר האכיפה בארץ הוא רק הקליפה החיצונית של הבעיה האמיתית – חוסר איכפתיות ואדישות.

אתם זוכרים את הסיפור של דנה? הגיע הזמן לעצור את זה. הגיע הזמן להעלאות את המודעות ולעשות משהו בעניין. הגיע הזמן לסייע לאותן נשים להשמיע את קולן, לעמוד על הרגליים ולשקם את עצמן. הגיע הזמן להפסיק לשתוק. הגיע הזמן לשנות את התפיסה הרווחת, את האפתיות אשר מושרשת עמוק עמוק בתוך החברה שלנו. זה שינוי הדרגתי, שמתחיל בתוכנו, שינוי בתפיסה של מה נכון ומה לא, מה צודק ומה לא, מה מותר ומה אסור, מה פוגע ומה לא. זה שינוי איטי, תהליך, ואף אחד לא אומר שזה הולך להיות פשוט. כל מה שאני מבקשת ממכם זה לחשוב על זה רגע, ולחשוב כמה פעמים ראיתם את אותה דנה באמצע הרחוב פשוט המשכתם ללכת, כי זה לא נגע אליכם? אולי התעורר בכם איזה רגש רחמים, אבל לרגע לא חשבתם מאיזה עולם היא מגיעה. הגיע הזמן לחשוב קצת אחרת, הגיע הזמן לפתוח עיניים למציאות. הגיע הזמן לעשות קצת רעש בשביל אותן נשים שלא מסוגלות לעשות את זה. אנחנו המפתח לשינוי הזה. בואו נהפוך את זה למציאות.

 נכתב ע"י: עינת צוקרמן

כתיבת תגובה

המפתחות של הצוללת

(טקסט שהקראתי באירוע של המחלקה לתרבות במכללה)

אזרחות:

הכרנו באתר היכרויות. אחרי שבועיים קבענו להיפגש ואני מגיעה לתל-אביב. חם ולח בנחלת בנימין, אבל אני מחכה. בסוף מסתבר שיש עומס בתחנה המרכזית- זה יום שישי ואחרי חג. אז אני מחכה לו שם שעה, שעתיים, בסבלנות. הוא הרי לא מכיר את הדרך. ובינתיים אני חושבת: איזה מזל. מזל שבעיני השוטרים אני נחשבת בלתי נראית. אני אישה, ואני לבנה, ויש יותר מחשד סביר שאני יהודיה.
אם אני הייתי זו שמאחרת, וגורמת לבחור לחכות לי שם, בטח היו עוצרים אותו- לפחות כדי שיציג תעודה. מה לעשות, כשהדייט שלך הוא מהגר עבודה ניגרי, זה בולט להם בעין. וזה עוד לפני התקופה שבה התחילו להזהיר אותנו שכל מה שהסודאנים (ובמילה זו נכללים כל מי ששחור אבל לא יהודי) רוצים לעשות זה לאנוס אותנו, היהודיות הלבנות.
מזל שאני מגיעה שעתיים לפניו, כי אני יכולה להסתובב בכיכר בלי שלאף אחד יהיה איכפת.
כי אני הרי- ישראלית.

צדק חברתי:

View original post 408 מילים נוספות

למה הדברים לא יישתפרו לפני שהקפיטליזם ייעלם

3 תגובות

חבר'ה יש לנו פה בעיה. בארץ, בעולם, בגישה של בני אדם היום. יש פה בעיה. השאלה היא "מה הבעיה בדיוק?". כלומר, מה בדיוק הדבר הזה, שגורם להכל לקרוס מול העיניים שלנו, למות לאט לאט (או מהר מהר מדי).. מערכת החינוך קורסת, המשטרה קורסת, הממשלה, הכלכלה, עבודה, כל המערכות שלנו, שבנינו כל כך בקפידה לאט לאט נופלות.. למה? האם זה כי לא עמדנו על המשמר מספיק? ואולי עשינו טעויות בעבר שאנחנו משלמים עליהם כיום?

אני לא חושב..

אנחנו חיים היום בחברה קפיטליסטית. מה זה אומר? זה לא אומר שהשיטה הכלכלית שבחרנו לחיות בה היא קפיטליסטית.. לא רק. במאה שנים האחרונות אנחנו רואים ממש שינוי במבנה החיים המודרניים ובצורות חשיבה של בני האדם, ביחס לשיטה הקפיטליסטית.

קודם כל צריך להבין משהו, יש לקפיטליזם טעות שמושרשת עמוק בתוכה. הבעיה היא, שאין ל"טעות" הזאת שום השפעה.. עד… שהדברים מתחילים לצאת משליטה. ואז.. יש לה אפקט נוראי. ה"טעות" הזאת כתובה לתוך הקפיטליזם כמו שורת קוד בתכנת מחשב. והיא הולכת ככה:

כל עוד יש לנו צמיחה כלכלית, תהיה לנו צמיחה בהכל.

וזהו. מה שזה אומר זה שהקפיטליזם חייב צמיחה אין סופית כדי  לעבוד. זה לא רק אנשים שיוצרים בועות וקונים כשאין להם כסף להחזיר, זה שהשיטה מכריחה אותם לפעול ככה. כשחושבים על זה לעומק מבינים כמה זה הגיוני.

עכשיו הבעיה שאני מדבר עליה זה כשהצורת חשיבה הכלכלית הזאת מתחילה להשפיע על איך שאנשים חושבים ומחליטים החלטות. והדרך שבה המעבר הזה קורה, זה בעזרת "תמחורים".

"תמחורים" זה כשלוקחים החלטות שאמורות להעישות על בסיס סולם ערכים, ומחליפים את סולם הערכים במשוואה עם סימן של דולר.

דוגמא שקל לראות זה המצב של חברות הענק. בעיה ראשונה היא שהחוק מתייחס לחברה בתור ישות, כמו בן אדם. לכן חברה כמו קוקה-קולה יכולה 'להחליט החלטות', כמו להשקיע בבורסה, למכור מניות, לפטר אנשים על בסיס קיצוצים וכו'. נשמע נורמלי לגמרי כי הורגלנו שככה דברים צריכים לקרות, אבל קורה משהו מאד מפחיד כשהאנשים שנמצאים במקום של להחליט החלטות, מקבלים לגיטימציה לחשוב כמו חברות-ענק, כי חברות-ענק מעוניינות רק בדבר אחד. כסף. זהו. אי אפשר להתווכח.

יש חברות שעושות דברים טובים (כמו למשל חברה למכונות הנשמה וציוד רפואי) ויש חברות שהאנשים שבה עושים מעשים טובים (כמו אירוע צדקה ותרומות) אבל זה לא משנה את העובדה שהסיבה הבסיסית שלשמה הוקמה החברה היא כדי להרוויח כסף. לכן, כל החלטה שתילקח, חייבת קודם כל לקחת בחשבון את הכסף. ואם בן אדם מורגל, שאת כל ההחלטות העסקיות שלו הוא עושה בשיקולים של כסף, אז, בכל החיים הוא יחשוב ככה.. אין מה לעשות. אנחנו רואים את זה במיוחד בארץ בגישה שלנו למילה 'פראייר'. תחשבו רגע מה המילה הזאת באמת אומרת.. היא אומרת וותרן, מתפשר, "חלש", כל מיני מילים שכשחושבים על זה, פעם, היו מעלות טובות בבן אדם. היינו מחנכים אנשים ללמוד להתפשר, להיות הבן אדם הגדול ולוותר בוויכוח. היום, כל פעם שאנחנו מרגישים שמישהו יצא מורווח מאיתנו, אנחנו מרגישים שהפסדנו.. כי הכל נמדד בכסף. תסתכלו מסביבכם ותנסו לראות, אפילו בחיים שלכם, איפה החישובים שלכם עוברים ממקום של מוסר למקום של שכר.

אז מה עושים?

אם תשאלו אותי לדעתי אני חושב שהבעיה שניצבת בפנינו היא רצינית מאד ועמוקה יותר מכל מה ששמעתי אנשים מציעים. אני לא חושב שרפורמות או חקיקת חוקים חדשים יכולה להוביל לשינוי שיתקן את כל הטעויות שיש כיום. לא. אני חושב שהדבר היחיד שיכול לעזור זה אם נעקור את השיטה הקפיטליסית מהשורש. איך עושים את זה? כדי להביא את השינוי שצריך, חייבים להבין שאנחנו מדברים פה על התלישה של המבנה החברתי הקיים מהיסוד, ושינוי של אורח החיים, סדר העדיפויות שלנו, וסולם הערכים שסיגלנו לעצמנו בחברה המערבית. אם תשאלו אותי, ההנחיות שעל פיהן אנחנו פועלים (כבר עידנים) הן הנחיות פטריאכליות לחלוטין!! כל צורת החיים וההתקדמות שלנו פה היא זכרית להחריד! המוח הגברי מסוגל לצורת חיים מאד ספציפית. כיבוש וכח. הוא עושה את זה מאד מאד טוב יש לומר. אם יש משהו שאנחנו הגברים עושים טוב, זה להבין בכח. מה שכן אפשר לעשות, זה לשנות את זה שהחברה שלנו חושבת בצורה כזאת. כי המוח הנשי חושב בצורה אחרת לגמרי. לאישה הרבה יותר קל מלגבר, "להיכנס" לצורת חשיבה של דאגה למה שיש, חינוך, אהבה. כל הדברים שחסרים היום בעולם. אני באמת מאמין ששינוי אמיתי חייב להתחיל בשינוי תפיסה, למקום שבמקום לנסות לכבוש, מנסים לדאוג למה שכבר יש. מפסיקים להסתכל כל הזמן על השכן, ועל הקנה מידה בחברה, לראות איפה אנחנו ממוקמים, וכמה אנחנו שווים, אלא להתחיל לחפש את אלה שקשה להם יותר מאיתנו ולעזור להם.. אם כולנו נחיה ככה, אני חושב שמהר מאד נוכל לראות שינוי קיצוני באיך שדברים נראים פה..

ומי יודע, אולי יום אחד השיר של הבילויים לא יהיה ציני ובאמת יהיה "נפלא פה".

 

נכתב ע"י: מיכאל בראונשטיין

Community wanted

כתיבת תגובה

This week I got called a hippie by my family, my family! It was not said as a joke and there was no smile on their faces. I could not believe it! I thought about it again and understood that they were not just saying that I look like a cute hippie but that I think like a hippie and even an extreme anarchist! Oh my!

I am an extremist because I don’t believe in the way we are living now; if the world was running correctly there would be no war or hatred and our natural resources would not be running out! The rules and borders we have agreed upon are not relevant anymore and if we let people just be instead of telling them what they are supposed to be, the world will keep going, no chaos will break out and people will fulfill themselves.

I want to live in a world that cares for its inhabitants, which thinks ahead about the inputs and the outputs of our life “system” and is thoughtful enough to know how to replace the things we have used. A place where the relationship between inhabitants and  nature is at the center instead of making money to put in a bank account in order to live in the biggest box!

A positive change is needed! And I’m not saying that everyone should run naked in the forest (although that could be funny) we should not be fatal about this world, cities and industries will and can keep on going, it’s just a matter of living for the greater good, and not each for their own…

Since coming back to Israel after traveling through Africa, I have continued to travel and explore, kind of an easy “come down” from Africa. I am definitely scared to fall back into “old habits” that are so easy to commit to, things that are expected of me from society and my home. One thing that contributes to my confusion is that I keep meeting people who feel and think the same way as I do. It is surprising how many organic farms there are in this tiny country!

I’m taking this time to learn, learn about communities, about permaculture, farming, renewable energy and, of course, communities.

I’ll let you all know what I find out, but for now, who’s in?!

 

Written by: Rina Epstein

נכתב ע"י: רינה אפשטיין

 

 

 

 

 

סוהיר חמאד

כתיבת תגובה

מי שעדיין לא הספיק או הספיקה להכיר את האישה המיוחדת בסרטונים למטה צפויה או צפוי לקבל מנת השראה רצינית מאוד. אנו לא נרבה במילים, רק ניתן כאן תיאור קצר ונאפשר לכן ולכם לגלות אותה. תהנו.

سهير حمد , شاعرة أمريكية فلسطينية تعتبر أول فلسطينية تقدم عروضها الشعرية في مسرح برودس الشهير  وانتحت عددا من الإعمال المسرحية وشاركت في العديد من الأفلام. وحسب ما تقول بما أنها مسلمة غير محجبة ولم يظهر فيه اللهجة العربية, من السهل أن أوصل أفكاري إلى الشعب الأمريكي ليتقبل ما ننقله عن القضية الفلسطينية , وليس جميع الشعب الأمريكي منحاز الى الصهاينة.  حازت جائزة أودري مورد للكتابة التي تمنحها كلية هنتر بمدينة نيويورك, وجائزة مركز موريس للشعر العلاجي , وجوائز أخرى. وصفتها الشاعرة الأمريكية العربية نعومي شهاب ناي , بأنها راية شجاعة تخفق فوق رؤوس المحرومين.

. الشاعرة سهير حمد تلقي قصيدتين " ماذا سأفعل " – " العناقيد المتكسرة " وهي تتحدث عن الحرب والسلام والسلطة و تختم قصيدتها بعبارة .. ""

لا تخف من الدخان الذي نفث .. خف من ذلك الذي لم ينفث بعد""

סוהיר חמד היא משוררת אמריקנית ממוצא פלסטיני, היא זכתה בפרס אודרי שניתן על ידי מכללת האנטר בניו-יורק ובפרס מרכז מוריס לשיר הטיפולי. בשיריה כותבת לרוב על מלחמה, שלום ושליטה.

סוהיר הושפעה רבות מהסיפורים שסבה ואביה היו מספרים לה בילדותה על פלסטין ועל לוד בה חיו ואשר הגרו ממנה לעמאן לאחר הנכבה בשנת 1948.

סוהיר היא מוסלמית שלא שמה רעלה על ראשה ושפת האם שלה אינה רק ערבית, אך היא מעבירה את מחשבותיה על העם הפלסטיני וחייהם אל העם האמריקאי ומעודדת מודעות לגבי הסוגיה הפלסטינית.

 סוהיר מתוארת על ידי המשוררת האמריקאנית הערבייה נעומי שהאב כ"דגל האומץ הפורש כנפיים מעל המקופחים".

נכתב ותורגם ע"י: חנין בדר

http://www.ted.com/talks/lang/ar/suheir_hammad_poems_of_war_peace_women_power.html

http://www.youtube.com/watch?v=0fhWX2F6G7Y

http://www.youtube.com/watch?v=PSjwR0oicQY

מבט מהצד הנשי שלו…

7 תגובות

לימור דקלו מעלה תהיות על תפקידים מגדריים בתוך מערכות יחסים רומנטיות מודרניות. 

 "אתה אוהב חצילים?"

כן.

"אתה רוצה גם פלפלים קלויים?"

כן.

עמדתי במטבח והכנתי לשנינו כריך טעים, מושקע כזה. עמדנו לצאת לטייל בנופים הדרומיים ורציתי לפנק אותנו. כשיצא מחדר השינה הגשתי לו בחדווה את הכריך והוא הביט בו ואמר: אני לא רוצה. בכלל לא בא לי לאכול…

נזכרתי במקרה שקרה לי לא מזמן עם גבר אחר שהכנתי לו כריך. הכריך היה מושקע יותר, עם חביתה וכלמיני ירקות ועל כל דבר שהוספתי שאלתי לפני, וכשהגשתי לו, הוא הסתכל בכריך המושקע שלי בשאט נפש, פתח לראות מה יש בתוכו ואמר בזלזול: אוכל את זה אחר כך. אותו התקף עצבים בלתי נשלט, אותה סיטואציה. כריך הפלפלים והחצילים נזרק בהפגנתיות אל הפח. הגבר החדש אמר: "זה ממש אלים מה שעשית עכשיו…נורא מעליב אותי שאת מתייחסת ככה…"  כפמיניסטית (אוהבת פלפלים וחצילים) תהיתי האם אני אלימה, האין נשים, כאנשים, אלימות לפעמים כלפי הגברים בחייהן..

*

הכרתי אותו דרך אתר היכרויות. גבר שמנמן שחזר לגור עם ההורים כי רצה לשמור עליהם, לעזור להם בזקנתם. יכולת ההקשבה המופלאה שלו והתחושה שאני יכולה להישען קצת, גרמו לי להתאהב ולשלוח ולקבל הודעות טקסט רומנטיות בשילוב שיחות נפש ארוכות. נפגשנו מספר פעמים ובכל פעם הרגשתי ששני משתנים עיקריים משפיעים על עודף הרגישות שלו- עודף המשקל והחזרה לשורשים..

מבחינת האינטימיות המינית שלנו, התקדמנו לאט. הוא העיר לפעמים על המשקל שלו ועל כמה הוא רוצה או צריך דיאטה. בכל אחת מהפעמים האלו, הבעתי קבלה מאוהבת של כל כולו. כשהגיעה הפגישה החמישית, החלטתי שאני לא מתעכבת יותר, הזמנתי אותו לסופשבוע, הכנתי ארוחה מהוללת ולא עבר זמן רב והגענו למיטה.

המגע שלו היה מהוסס. פעם אחר פעם הוא נוגע ונסוג. התנשקנו המון. כבר לא נשאר לי אוויר… מתוך ההיכרות עם החששות שלו ולאחר ויכוח בו הוא טען שהוא רוצה להתקדם לכיוון הקמת משפחה ולשם כך יש להתייחד, הרגשתי את הקונפליקט בין חוסר הביטחון העצמי שלו לבין הרצון לעשות… הדקות עברו בעצלתיים, חום הגוף שלי עלה והרגשתי שזה עכשיו או לעולם לא ונרתמתי למשימה! התגלגלתי מעליו מתפשטת, עוזרת לו להסיר את בגדיו ושאלתי: "אתה מוכן?" הוא מצידו הנהן בהתרגשות, החמיא לי שאני חמודה וקם להביא לנו אמצעי הגנה. התמזגנו בתנוחה המיסיונרית כשהוא מגיע לשיאו במהירות ובכוח, כמעט מתעלם מנוכחותי. המילים הראשונות שיוצאות ממנו הן: "אוף, יצאתי חזיר".

כן. אתה צודק, אני יוצאת למאבק צדק חברתי פמיניסטי במחשבותיי, ואז מחליטה להשאיר את השיחה בנושא למועד מאוחר יותר. חודש לפני שהכרנו עברתי הטרדה מינית טראומטית וסיפרתי לו עליה, אך באותה נשימה נשבעתי לעצמי שלא אתן לה להשפיע לרעה על הקשרים הבאים בחיי. אני מחבקת אותו קצרות ואומרת שלא נורא, ואנחנו עוברים לדבר על העבודה שלו. הוא מספר על ויכוח עם עמיתה שלו ושוב מפגין שוביניזם נוראי. כשאני נאבקת על כבודה והוא מתעקש ונעלב, הויכוח מפנה מקום לשתיקה ולשינה קצרה מלווה בנחירותיו הרמות, בהן אני שומעת את כל המילים שיכולנו לומר על תהליכי סוציאליזציה ותפיסות מוקדמות..

בבוקר, אנחנו יוצאים לטייל. האווירה בינינו מתוחה. אנחנו מגיעים לאחד הקיבוצים וכשאנחנו מגיעים למגדל המים, אני מבקשת שיעצור רגע, שיש משהו שאני חייבת לשאול. ואני שואלת למה אמר את המשפט שאמר.. והוא אומר: למה לא אמרת כלום?… ואני אומרת כי התאכזבתי מדי… והוא אומר: לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר.. ואני אומרת: אבל דיברת על זה בפגישה השלישית שלנו, שאתה מאוד רוצה שזה יקרה כבר, ואני החלטתי לקחת יוזמה והנה זה קרה ואתה אמרת שאתה חזיר.. והוא אומר: "כן. מאוד נעלבתי. ציפיתי ממך שאחרי הפעם הקצרה ההיא, תשכבי איתי עוד פעם…"

*

השלכת הכריך "האלימה", היוזמה "הגברית" שלקחתי והציפייה של בן הזוג שבאה בעקבותיה הן שתי דוגמאות לפמיניזם ליברלי? האין גם אני, כמו הגבר, מסוגלת באותה מידה…?!

ומה ההשלכות של זה? איפה מתחילה ונגמרת האישה ואיפה הגבר, מה המאפיינים של כל אחד ואחת מאיתנו, האם אותן הגדרות של העבר מתאימות להווה, ואם לא (וכמובן שלא), כיצד הזהות המורכבת יותר של גבר שמחובר לצד הנשי שלו ואישה לצד הגברי- והמילים נבחרו בקיצוניות במכוון- כיצד היא באה לידי ביטוי ביומיום, בזמן חשבונות הנפש ובשאיפות לשינוי בעתיד…

נכתב ע"י: לימור דקלו

תגובה אחת

נקודות חשובות להרהר עליהם לקראת המשך המחאה החברתית

אני נגד. ככה. הבלוג של זיו.

הפסק זמן עולה פי שלוש מארה"ב. וואלה. גם הטוויסט והטעמי והאגוזי והנס קפה (גועל נפש של נס קפה, לא מבין מי שותה אבקת נס של עלית), הכל יותר זול בארה"ב. דופקים אותנו ובגדול. מה זה גדול, ענק, זו לא שושנה שנפתחת לנו מאחורה בלי ואזלין, זן שמשייה של חוף ים לכל הכתה המעופפת. בכיינים!!! נמאסתם!!!! הכל זול יותר בארה"ב. ה-כ-ל!!! אפילו מה שמייצרים כאן או שם על ידי יצרנים ישראלים יותר זול. גם החומוס של שטראוס (סברה) בארה"ב יותר זול. ככה!! עכשיו התעוררתם?! זו הבעיה? שוב לצאת לחרם בשביל שקל הנחה עונתית עד אחרי פורים ונעשה לייק למלחמה בפסק זמן????!!!! אתם מטומטמים!!!! וזה גם משמין.

View original post 811 מילים נוספות

Older Entries

%d בלוגרים אהבו את זה: